החלטה בתיק בש"פ 3622/13

א.             ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' יעקב) מיום 8.5.13, במ"ת 41642-03-13 בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. הפרשה עניינה שני אישומי אינוס.

רקע

ב.             כנגד העותר הוגש, ביום 21.3.13, כתב אישום הכולל שני אישומים (תפ"ח 41613-03-13). כל אחד מן האישומים מגולל אירוע קשה של אונס באיומים בנשק קר, שבגינו יוחסו לעורר עבירות של אינוס לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנסיבותיו של סעיף 345(א)(1) לחוק, וכן עבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס לפי סעיף 348(ב) לחוק, בנסיבותיו של סעיף 345(ב)(2). כנטען באישום הראשון, ביום 13.7.11, סמוך לשעה 2200, שעה שנהג העורר במסגרת עבודתו במונית שירות במסלול רמלה-לוד, נותרה א.ס., צעירה בת 19, הנוסעת האחרונה במונית. נטען, כי בבואה לשלם לעורר בעבור הנסיעה, גילתה כי סכום הכסף שהיה ברשותה נופל בשני שקלים מגובה דמי הנסיעה שדרש, ובתגובה אמר לה העורר כי יקח אותה לתחנת המשטרה והחל לנסוע. עוד נטען, כי העורר הציע לא.ס., כי "אם תעשה איתו סקס" לא יקח אותה למשטרה, אולם חרף תשובתה ש"עדיף משטרה" חלף על פני תחנת המשטרה והמשיך לנסוע. בכתב האישום נטען, כי במקום חשוך ומבודד עצר העורר את המונית, וחרף מאבקיה של א.ס. ונסיונותיה לקרוא לעזרה ולברוח, הפשיל את בגדיה בכוח, נשק לה על גופה וליקק אותו, תוך שאיים עליה בחייה בסכין שנטל ממקום מושבו, היכה בראשה והטיחה ברצפת המונית. כנטען, לאחר מכן נשכב עליה העורר, תוך שהוא מחזיק אותה בכוח ומונע ממנה לזוז, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד אשר הגיע לסיפוקו.

ג.              באישום השני נטען, כי ביום 18.2.13, סמוך לשעה 0830, שעה שחיכתה ד.מ., עובדת זרה מהפיליפינים, בתחנת האוטובוס בכניסה למושב בית עוזיאל, עצר לידה העורר מיניבוס של חברת "בון טור" - שבה עבד כנהג אותה עת - והציע לה "טרמפ". חלונותיו האחוריים של המיניבוס כוסו בוילונות. כנטען, כעבור זמן מה עצר העורר במקום מבודד בצד הכביש, התישב לצד ד.מ. במושב האחורי כשבידו מברג ואמר לה ש"רוצה סקס". נטען, כי בתגובה להצעותיה לשלם לעורר ולבקשתה שיניח לה לנפשה, הצמיד את המברג לבטנה ואיים, כי יהרגה אם לא תיענה לדרישתו. בכתב האישום נטען, כי העורר הורה לד.מ. להרים את חולצתה ואת חזיתה וליקק את חזה, ומשניסתה לקום הדף אותה, השכיבה על המושב האחורי והוריד את מכנסיה ותחתוניה וכן את שלו. עוד נטען, כי בהתעלמו מבכיה כל אותה עת, החדיר העורר את איבר מינו לאיבר מינה של ד.מ. בכוח עד שהגיע לסיפוקו.

ד.             עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים (מ"ת 41642-03-13), וביום 11.4.13 הורה בית המשפט המחוזי לשירות המבחן לערוך תסקיר בעניינו של העורר. מתסקיר המעצר מיום 28.4.13 עולה, כי העורר כבן 32, נשוי מזה כ-7 שנים, אב לשני ילדים קטנים, וכי אשתו בחודש שלישי להריונה. עוד עולה, כי טרם מעצרו התגוררו העורר ומשפחתו בלוד במתחם מגורים משותף עם אחיו, וכי  דיוח על שגרת חיים תקינה ונורמטיבית ועל התנגדותו לאלימות. כן צוין, כי העורר נעדר הרשעות קודמות. עוד צוין בתסקיר, כי העורר העיד על עצמו שמרבה הוא בקיום יחסי מין מזדמנים במקביל לנישואיו, וכי בלטו אצלו עיוותי חשיבה ביחס לנשים, המאפיינים פוגעי תקיפה מינית. כך למשל החפצה של האישה, תפיסתה כאובייקט מיני לסיפוק קל של צרכי הגבר, והיעדר התייחסות לפגיעה הכרוכה ביחסי מין שאינם בהסכמה, כמו גם הפגיעה הרגשית שעשויה בגידתו להסב לאשתו. צוין, כי ההתנהגות המתוארת בכתב האישום יכולה להעיד על דחפים מיניים מוגברים וקושי לשלוט בהם. אף שלא התרשם שירות המבחן מגילויי בושה או מבוכה סביב התנהלותו המינית, צוין כי לדבריו מבין העורר כיום את הפסול ביחסי מין מזדמנים, והוא "חוזר בתשובה" ומעוניין להשקיע ביחסיו הזוגיים עם אשתו. עוד נדרש שירות המבחן לחלופת מעצר שהוצעה על ידי העורר, במתחם מגורי משפחת מוצאו ברהט, תחת פיקוחם של ארבעה מאחיו ושל גיסו. ברם, חרף התרשמותו החיובית של שירות המבחן מן המפקחים המוצעים, לא בא בהמלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, נוכח הערכתו כי קיים סיכון להישנות ביצוע העבירות.

ה.             בדיון שהתקיים ביום 8.5.13, לא השיג בא כוחו של העורר על המסוכנות הנשקפת ממנו לכאורה, כעולה מחומר הראיות. ברם, לטענתו ניתן לאיין מסוכנות זו בחלופת המעצר שהוצעה. הוטעם, כי העורר ישהה בביתה של אמו ברהט, אשר מוקף חומה שניתן לנעול בה את השער, ושבו גרים גם שלושת אחיו שהוצעו כמפקחים. כן הוטעם, כי האחים הם אנשים חיוביים ונעדרי עבר פלילי, אשר מודעים למיוחס לעורר ומבינים את משמעות הפיקוח עליו. עוד ציין הסניגור את הסכמתו של העורר ושלו לאיזוק אלקטרוני. המשיבה מנגד, ביקשה לאמץ את המלצת התסקיר ולהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

ו.              בהחלטתו מאותו יום נדרש בית המשפט המחוזי לתסקיר המעצר, וציין בין היתר כי "ההתנהגות כפי שמתוארת בכתב האישום מצביעה, לדעת שירות המבחן, על דפוס שמתאים למעגל התקיפה המינית, תוך זיהוי ובחירת הקורבן, שימוש באלימות קשה ובכוח, למרות התנגדות וגילוי מצוקה מצד הקורבן, העדר אמפתיה לקורבנות והתרכזות ברמה גבוהה בצרכיו". כן צוין, כי נוכח חלוף שנתיים בין האירועים המתוארים בכתב האישום, סבר שירות המבחן, כי ניתן לאפיין דפוס חוזר בהתנהגותו של העורר. הוטעם, כי שירות המבחן לא ייחס חשיבות מיוחדת לכפירה שכפר העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום - לטענתו היו יחסי המין בשני האירועים בהסכמה - ולא מצא בה גורם מגביר סיכון. על רקע האמור נקבע, כי אף שהוצעה חלופת מעצר טובה, הואיל ומסוכנותו של העורר גלומה במאפייני אישיותו, אין בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו; זאת, נוכח היעדר יכולתם של המפקחים, מוסריים וחיוביים ככל שיהיו, לשנות את דפוסי חשיבתו המעוותים. משכך, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

הערר והדיון

ז.              מכאן הערר, בו נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, שכן הוצעה חלופה טובה, הרחק ממקום מגוריו של העורר, וממילא אין סיכון שניתן לאיינו לחלוטין שעה שמשחררים ממעצר. בעיקר נטען, כי משלא התרשם שירות המבחן לקיומו של סיכוי להפרת מעצר הבית מצדו של העורר, ניתן בכך מענה לתכלית המעצר והמפקחים יגשימו ללא ספק את תפקידם, והיעדר יכולתם לשנות את עיוותי חשיבתו של העורר ואת מאפייני אישיותו אינה מורידה ואינה מעלה לעניין זה, שכן אינה מתפקידם. עוד הוטעם, כי שירות המבחן התרשם מן המפקחים לחיוב. יתרה מכך נטען, כי אין אותם מאפיינים אישיותיים ועיוותי מחשבה יכולים לבוא לידי ביטוי בהימצאו במעצר בית מלא ותחת איזוק אלקטרוני, שעה שאין המונית או המיניבוס נגישים לו כדי לשוב ולבצע עבירות. נוכח האמור התבקש שחרור העורר לחלופת המעצר שהוצעה.

ח.             בדיון חזר עו"ד אבנון וטען לעורר, כי אין סיכון בחלופה של תנאים סגורים ומסוגרים, באיזוק אלקטרוני ובפיקוח על-ידי אחים נורמטיביים, וכי אין לדרוש לחומרה את תסקיר שירות המבחן. עו"ד שמול טענה למדינה כי הגם שהחלופה ראויה, כשיש מקרה סדרתי של שני מעשים בנשים במפגש אקראי, ישנו חשש להישנות המעשים; המהות היא המסוכנות והחלופה היא אמצעי, וכובד המשקל הוא על מאפייני העורר כפי שנקבע.

הכרעה

ט.             התלבטתי בתיק זה. כידוע, אין בית המשפט ממהר לסטות מהמלצות לא חיוביות של שירות המבחן. גישה זו מעוגנת בכך, ששירות המבחן הוא הסמן השיקומי של המערכת, ומקום שאינו ממליץ על חלופה, על בית המשפט לבדוק בשבע עיניים, וכמובן ההכרעה מסורה לו.

י.              אכן, דיני המעצרים מורים אותנו בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשמ"ב-1982 - כי מעצר יוטל אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה"; ראו גם בש"פ 1802/13 מדינת ישראל נ' אבו ג'אבר (2013), והאסמכתאות דשם בפסקה י"ב.

יא.           בנידון דידן המסוכנות עולה מן העבירות, המעוררות שאט נפש ורגשות קשים בקשר לפגיעה לכאורה בקרבנות חפים מפשע, על-ידי נהג מונית או נהג הסעות המציע "טרמפ", וככל שיורשע העורר עלול הוא להיות צפוי לשנות מאסר לא מעטות, בלא שכמובן אטע כל מסמרות. התסקיר שעליו ביסס בית המשפט את הכרעתו שלא לשחרר לחלופה (ראו עניין אבו ג'אבר הנזכר פסקה י"ג); ציין לכאן ולכאן את גורמי הסיכון והגורמים מפחיתי הסיכון בהתנהגות המערער, מזה עיוותי החשיבה באשר לנשים, מזה עבר נקי וקשר זוגי יציב. בעקבות כל אלה נאמר כי להערכת השירות קיים סיכוי להישנות העבירות, חרף התרשמות חיובית מן המפקחים המוצעים. כדי שלא לקבל עמדה זו בנסיבות של מסוכנות חמורה כעולה מן העבירות, יש צורך בנימוק טוב מאוד, וכזה לא נמצא לי.

יב.           בסופו של יום, חוששני איפוא שאין מקום להיענות לערר, בנסיבות של המסוכנות העולה מכתב האישום - וגם אם חולק העורר על המיוחס לו וטוען להסכמה, המשוכה שבפניו גבוהה. לא ראיתי להלוך כנגד המלצתו של שירות המבחן, תוך חשיפת נשים אחרות לסיכון. אמנם, שקלתי האם בפיקוח אחיו הנורמטיביים של העורר שלא נמצא בהם דופי, באיזוק אלקטרוני ובהפקדות וערבויות גבוהות תופג במידה רבה המסוכנות. ואולם, משעסקינן בשני מקרים של אישומי "אונס מקראי", של התנפלות על אשה מבודדת ו"שבויה", לא ראיתי לצאת מגדרי ולא ללכת בעקבות שירות המבחן ובית המשפט קמא. ככל שלאחר עדות המתלוננות יימצא טעם טוב בחינת נסיבות חדשות לשינוי, יוכל העורר לבקש עיון חוזר, וכמובן הדברים נאמרים בלא הבעת דעה.

יג.            אין בידי איפוא להיעתר לערר.

ניתנה היום, י"ט בסיון תשע"ג (28.5.13).